מה בעצם עושים רכזים חברתיים ורכזי קהילה ותרבות?
"האם אתה חושב שהילדים יזכרו משהו מההצגה שעשית להם עכשיו?" כך שאל אותי מורה אחד אחרי הופעה מוצלחת שהייתה לי בבית הספר שלו. באינסטינקט ראשוני, וגם כדי להצדיק את ההצגה שסיימתי זה עתה, אמרתי לו: ברור שכן. גם ניתחתי והסברתי למה הילדים היו מרותקים ולמה הם יזכרו: היה מתח, היה צחוק, הילדים נהנו והם יזכרו. המורה קיבל את דעתי – או שלא – ונפרדנו כידידים.
יצאתי מבית הספר ותוך כדי נסיעה השאלה הזו הדהדה בראשי שוב. "האם הילדים יזכרו משהו מכל ההצגה הזאת שעשית עכשיו?" למען האמת, אני לא יודע. אז למה אני עושה הצגות לילדים אם לא יזכרו? ואולי אפשר לשאול יותר חזק: "האם הילדים זוכרים משהו ממה שהם למדו בבית הספר?". כן. הם זוכרים משהו. ושוב שאלה: אבל כמה אחוזים מתוך כל 12 שנות הלימוד?
התשובה שנתתי לעצמי באה ממקום לא צפוי. נזכרתי בסיפור קטן שקרה לי עם אחותי הקטנה. רק לצורך הבנת הסיפור, אני בן 41. אחותי בת 26. כלומר שנות דור מפרידות בינינו במושגים של ימינו. אז ככה: כשאחותי הייתה בגיל 17 בערך היא סיפרה לי בהתרגשות שהיא והחברות שלה נפגשו עם אהרון רזאל. לא ככה סתם ברחוב, אלא זה היה מפגש של המדריכות בבני עקיבא וזה היה סוג של צ'ופר.
לעצמי חשבתי באותם רגעים: "מה את מתלהבת? אני מכיר אותו, היינו שכנים בנחלאות" וככל שהיא ממשיכה לספר פתאום הבריקה לי תובנה. אנחנו מדורות אחרים. אני כשהייתי בן 17, בישיבה התיכונית, הייתי שומע את 'משינה' ואת אריאל זילבר (שלפני החזרה בתשובה) את כוורת וכל מיני אחרים, והם היו גיבורי התרבות שלי. לעומת זאת, גיבורי התרבות של אחותי הקטנה הם אהרון רזאל, אודי דוידי וסיני תור. זו המוזיקה שהיא שומעת. אלו האנשים שהיא מתרגשת לפגוש. התוכן בשירים הוא קדושה ותורה וקשר לקב"ה (לא כל השירים, אבל זו האווירה). בקיצור, אחותי נושמת אוויר אחר מהאוויר שאני נשמתי.
מתוך הסיפור הזה עם אחותי הבנתי שהשאלה היא לא: מה הילדים יזכרו?, אלא: באיזה אוויר הם יחיו? . זו השאלה האמיתית וזה מה שאני, כשחקן תיאטרון, מנסה לייצר. את האוויר הזה. את התרבות שבתוכה חיים הילדים. ואני לא לבד. אני חלק ממכלול. יש הורים ומורים ומחנכים ושכנים וחברים ומדריכים בסניף. יש אינטרנט ועיתונים והצגות ומופעים ומוזיקה ושירים וכל מה שנמצא בתרבות. ואני חלק מכל זה ומנסה להוסיף באוויר התרבותי שלנו קצת טוב (לפחות לפי איך שאני מבין אותו) קצת לרומם את המציאות, קצת מנסה לגעת בלבבות של אנשים ולהרים לנקודה עליונה יותר.
כששמעתי מנהל בית ספר אומר לי: "אני מביא אותך כי אתה אדם בעל חזות תורנית שעושה הצגה ממש" שמחתי מהמחמאה. הבנתי שמבחינתו אני לא רק מביא להם תוכן, אלא גם מצליח להביא לתוך התרבות והאוויר שלהם דמות לחיקוי. גם בלי שאומרים להם במילים, נכנס להם לתודעה ששחקן יכול להיראות גם כך. (ולא רק כמו בטלוויזיה)
וזה מה שעושים בעצם כל הרכזים החברתיים ורכזי התרבות והקהילה. בנוסף לתוכן, הם מייצרים את האוויר התרבותי הזה שעוטף את כולנו ומשפיע על כולנו.
בהצלחה ביצירת האוויר.
אהרון.